ענת אהרונוביץ, בת 39, נשואה לגל, אמא לשלושה ילדים (ליאור, יהלי ורוני) חיפאית מלידה חיה ונושמת ריצה במרחבים הפתוחים 7 שנים ...

מתעסקת בספורט בתחומים שונים מעל עשור ועוד מראשית שנות הרווקות המוקדמות שלי, בתחילת דרכי בחקר עולם הספורט, חייתי בתוך מכון הכושר… פתחתי אותו עם הראשונים המקדימים בבוקר (לפני העבודה בבית הקפה דאז) וסגרתי איתו את היום, בסיום המשמרת. ספינינג, קיקבוקסינג, משקולות, ריצה על הליכונים ועוד…. אין דבר שלא ניסיתי ועשיתי וידעתי שהאנדרופינים עושים אותי הכי מאושרת , הספורט היה בדמי והיווה תחליף לכל פסיכולוג שלא היה מגיע. ללימודי התואר השני שלי במנהל עסקים הגעתי בשלה ומוכנה ללימודים מפרכים, אמא לשני ילדים, משרה מלאה ומבחנים ברומו של עולם העסיקו את רוב זמני והספורט נדחק למקום השלישי.

עד לרגע שטסתי לסין לטובת פרויקט לימודים, שם הגעגועים למשפחה צפו ועלו והפכו לי את הבטן.

ידעתי שהדבר היחידי שירגיע אותי, יהיה להרים את האנדרופינים לאוויר.
נעלי ספורט, חצאית ריצה ואזניות… והופ, אני על מסלול ריצה סביב הקמפוס.
הלב דופק, הדם מתחיל לזרום בעורקים, המוח מתחדד, החיוך עולה על הפנים…. ריצה!!!
כנראה שזה היה רגע מכונן, כי משם הכל הסטוריה.
את שארית ימי בקמפוס אוניברסיטת סיצ'ואן במחוז צ'נגדו העברתי בריצה בכל הזדמנות,
כשחזרתי לארץ , נרשמתי למרתון ת"א , המרוץ הראשון שלי.
10 ק"מ שהיו אז קשוחים מאוד, אבל אפשר לומר שהתאהבתי.
התאהבתי בתחושות שהריצה גורמת לי, בהתרחבות הלב, בחידוד המחשבות, ביכולת הגוף להשיג בכל פעם עוד קצת, בהשרשת הביטחון, בהשפעה המדוייקת של הריצה על חיי ולהיפך.
בשנת 2015 החלטתי שאני רוצה לדעת יותר. עולם הריצה היה המהות שלי, אותו חייתי מבוקר עד לילה.
קראתי מאמרים, ספרים וקישורים רבים אודות הפסיכולוגיה והפיזיולוגיה של הריצה.
אחרי פציעה קשה בהמסטרינג שהשביתה אותי לתקופה ארוכה, הבנתי שאני צריכה ללמוד לעשות את זה נכון ומדוייק…
ידעתי שכל מה שאני מדברת עליו זה ריצה וספורט וכשזה מגיע לשם, זה תמיד מלווה עם ברק בעיניים
רציתי להחדיר את האהבה הזאת גם לסובבים אותי.

כי למה שרק אני אהנה מכל הטוב הזה?

2015- מצאתי את עצמי בשלהי קורס מאמנים לריצות ארוכות בקמפוס שיאים אוניברסיטת תל- אביב.

ככל שלמדתי יותר ככה רציתי לספר ליותר אנשים למה כדאי להם להתחיל לרוץ ולעשות ספורט.

האהבה שלי לריצה ולאנשים התחברה והתגבשה לאט לאט לכדי ניהול קבוצות ריצה במקביל לעבודה "הרגילה" שלי.

המשכתי ללמוד ולהתאמן באדיקות תוך כדי ניסוי ותהיה על עצמי, מה עובד יותר או פחות.

ידוע שכדי לצלוח לרוץ למרחקים ארוכים, לא מספיק רק לרוץ.

צריך לחזק את הגוף, מערכת השלד, שרירי הליבה , פיתוח גמישות, יציבות ועוד…

מהר מאוד הבנתי שעולם הרצים מכור לאנדרופינים, מכור לתחושת החופש וה"ההיי" הבלתי פוסק , מכור להצלחה עם התמודדות וקשיים, מכור לתחושת הביטחון והעוצמות כשמתחילים לקצור את הפירות.

ובכל תכנית אימונים שלא כתבתי, עם כל מתאמן נתקלתי באותה הבעיה, וויתור על זמן אימוני החיזוק.

כי בתחושה של כל רץ "מכור" , אימוני כוח זה "בזבוז זמן" ולמה להתאמץ כשאפשר לצאת לרוץ ….

לאורך שנותי כמתאמנת ומאמנת, הבנתי מהר מאוד שעולם הרצים חייב בתכנית האימונים אימון אחד לפחות שהוא לא ריצה, אימון משלים, אבל כזה שהוא יתאהב בו וירגיש שגם הוא חלק ממנו.

באופן כללי כל עוסקי הספורט חייבים גיוון, הרי שזהו שם המשחק, אם נעשה כל יום את אותה הפעולה, הגוף שלנו יתרגל לעשיה זו ונרגיש תקועים בשלב מסויים.

אם אנחנו רוצים לחולל שינוי מהותי, אנחנו חייבים לתת לגוף בוסט ואתגר כל פעם מחדש.

דצמבר 2016 - אירועי השריפה בכרמל, משנים את חיי

ביתי נשרף כליל ותוך כדי ניסיון לאסוף את השברים ולעטוף את ילדי, אני מחליטה לא לחזור למקום העבודה "הרגיל" שלי, אלא ללכת אחרי הלב…

עד לפני השריפה, היו בי הרהורים ומחשבות לעסוק רק בספורט, התחביב הזה ממילא שואב אותי להתעסקות בו ובקבוצות שניהלתי בכל שעות היום.

כבר היו לי קבוצות מתאמנים, אימונים שלי, לימודים והשתלמויות ומתאמנים אישיים.

כל שנשאר לעשות הוא להתחיל להניע קריירה עצמאית מלאה….

מלאה במה?

מלאה בעשיה, בסיפוק, בריגוש , בנתינה ובקבלה.

אני רואה בתפקיד שלי שליחות.

לגרום לאנשים להרגיש טוב עם עצמם, לראות אותם מלאי ביטחון, להביא אותם למצב של תנועה ועשייה נכונה יותר עבור עצמם, לבחון את השפעת הספורט על העולמות האישיים – עבודה, בית, משפחה.

לעקוב אחר ההישגים וההצלחות בדרך ולהתמוגג מאושר, לתמוך ולדאוג לכל מתאמן ומתאמנת בהבנה שזה קשה, קשה לקום בבוקר, קשה להחליט שאנחנו עושים למען עצמנו, קשה לעבוד קשה.

אבל כשמגיעות התוצאות, החיוך שווה הכל.

במסגרת האימונים שלי לאולטרה מרתון 103 ק"מ בטוסקנה, למדתי על עצמי לנהל משברים נכון, למדתי להשקיע את האנרגיה שלי במקומות הנכונים לי, למדתי איפה נכון יותר לדחוף ואיפה פחות,

למדתי על חשיבות המאמן ועל כוח הקבוצה שמניע…

אני מאמינה בכוח של קבוצה שדוחף קדימה ואני מאמינה עוד יותר בחווית האימון עצמו.

הסיפוק הרגשי שהאימון מייצר לנו ומה שנצרב לנו בראש מאותו אימון, יגרום לנו לחזור על אותו התהליך שוב.

למוח יש דרך מופלאה למחוק את הקשיים בדרך ולתת לנו ליהנות מתחושת הסיפוק בסוף.

כמו לידה!

חווית האימון יכולה להיות מופלאה אם נרגיש את האנרגיות הנכונות לנו.

למשל- מוזיקה טובה באימון, הפלייליסט הנכון לריצה, הרגע שהרגשנו שאנחנו מתעופפים באוויר, שאנחנו כל יכולים, השיחות עם החברה באימון, הבדיחות, הדמיון שלנו בלתי מוגבל ומשליך על האימון כולו והדימוי העצמי בסופו.

מכאן נבע הצורך העז לפתוח בית לאימונים, ה- סטודיו,
לא עוד סטודיו לאימונים - אורבן פלייס | Urban Place.
הרעיון הוא "בית" לאימונים משלימים לריצה, אך לא רק.

אימונים באווירה אינטימית, קבוצות קטנות, מגוון אימונים כך שכל אדם יוכל למצא את עצמו בתוך החוויה.

בית לרצים, בית למתאמנים, בית לכל מי שחפצה נפשו להתחיל לעשות בשביל עצמו אך תמיד פחד, או לא ידע איך עושים זה.

בית שיספק מענה לא פחות ממושלם למעטפת כללית עבור כל מתאמן.

את סוג האימונים בחרתי בקפידה, האימונים בסטודיו יכולים לענות על צורך חלופי ליום בו לא ניתן לרוץ בחוץ ועדיין יספקו את אותה האיכות והעבודה בדופק הרצוי.

מעבר לאימוני הייציבות והגמישות, חיזוק שרירי הליבה ועבודת האינטרוואלים

יקבלו המתאמנים מעטפת הכוללת דייאטנית מוסמכת לייעוץ ופיזיוטראפיסט שיקומי כך שהכל נמצא תחת קורת גג אחת.

אני מאמינה ביצירת בית לאימונים באווירה של משפחה , יחס אישי ומעקב צמוד מההתחלה,

המייצרת תחושת מחויבות ותחושה שבכל אימון, נרגיש שאנחנו מפספסים משהו גדול אם לא נגיע.

זאת הדרך שלי להצלחה שלכם.

אורבן- פלייס, מועדון בוטיק המוביל אנשים להצלחה באווירת משפחה

מזמינה אתכם באהבה להצטרף למשפחה שלנו,

להתראות באימונים
ענת