"תני לי דקה להתרגל אליך שוב"

מתרגלים לשטח, שוב…

פוסט טראומה

זו היתה אמורה להיות כתבת פוסט טראומה על סיום תקופת אימונים קשוחה. תעופה עצמית על הטייפר הגדול ואיחולי הצלחה לעצמי ולחברים רגע לפני העליה למטוס.  רק מההתרגשות יש מצב שהייתי מבלה בשירותים רוב היום. כי ממש השבוע . בעוד 3 ימים הייתי אמורה לארוז טרולי קטן, עם ציוד ריצה.   ואדיוס ישראל וולקאם רומניה בואכה טירת דרקולה מירוץ דובים וטיפוסים .

😀
זריחה

ובכן. יש דבר אחד שתכלס קורה ברגעים אלה וזה הבילוי שלי בשירותים . הסבר בסוף הפרק ספוילר, היא לא מתה בסוף.

COVID-19 נו. אז קורונה שיבשה את התכניות של העולם כולו . אבל לנו, הרצים , השקועים עמוק בבוץ של תכנית אימונים , המשבר הוא איך נאמר? כמו יין מבעבע המאיים להתפוצץ.

התבור

כמעט בלתי אפשרי מנטאלית לזרוק את כל סבל האימונים לפח , שעות הרגליים הבלתי נגמרות , העליות הו העליות אמא שלהם ז… והשעות המוקדמות .

מבלי לקבל איזשהו ניצוץ של קטרזיס, תמורה בעד האגרה. זה קצת כמו לשלם מיסים כשאין לך מושג על מה. בקיצור הזדיינות מוחלטת.

יוצאים לדרך

לא דובים ולא יער

אז נכנסתי קצת להלם והכחשה בטענה שעד שנטוס הסגר יעלם, הקורונה תתפייד וכולם יעמדו דום לרגל הנחיתה על אדמת הקודש מחוז טרנסילבניה. ודרקולה במו עצמו יקבל את פנינו בברכת שלום. בסיסי לא?כשירדו האסימונים , הלב נשבר , תחושת ההחמצה לא הצליחה להשתחרר ממני. למרות שניסיתי בכל דרך אפשרית להעיף אותה. נדמה שהיא החליטה להישאר צמודה אלי. 

אופי הריצה השתנה. רק כביש ומעגלים רבים לי. ריצות קצרות ואימוני כוח. מי אמר טייפר? כשכבר כמעט הורדתי רגל מהגז לגמרי. השליטים במדינה הודיעו על שחרור הסגר לרצים.

הודעה אחת קטנה בקבוצת ״אוכלים ורצים״ העירה אותי משנתי. ״נראה לי נחשוב על ריצת סיכום עונה מפנקת״  כתב איתי המכונה שנפ במלא הדרו.

ואני? לא הייתי צריכה יותר ממשפט אחד כדי להסיר את המסיכה ואבקת הטלק מהכפפות ולהתחיל לחשב מסלול מחדש.  כל אחד מאיתנו קיבל משימה: שנפ– על הניווט בפועל  אלי– על המלווה הלוגיסטי זאביק– חובה עליו להחלים מפציעה ועבדכם הנאמן, סחבק– על מציאת מסלול הולם פלאס א.וועדת קישוט/הוואי ובידור . יו ניים איט. 

שדות חיטה

קוקו תעשה לי מסלול.

בשביל חישוב מסלול צריך וויז. או אחד קוקו מקוקו טרייל . ריצת חיזלוש אחת לניסוי כלים ואחריה יוצאים למסע מסכם משלנו. במקרה שלנו לטנגו צריך 4 . תנאי מחייב !

ווטסאפ זריז לקוקו, שיארגן אותנו במסלול מפנק, מרגש, כזה שלא ראינו או הכרנו, סביב ה-45 קמ פלוס מינוס. עם סטייה קלה ימינה שמאלה, אנחנו טיפוסים זורמים.   בא-בום. 

שלישית כוח המחץ

כל הציוד עומד ומוכן. בגדי הריצה. בגדים להחלפה. צידנית מלאה בדרינקים ללפני, אחרי ותוך כדי ואוכל לגדוד העומד להסתער . מכירים את המשפט לא על הלחם לבדו? אז כזה….בכל זאת שם הקבוצה הוא שם מחייב. אוכלים ורצים (בהכרח בסדר הזה) .

תני לי דקה להתרגל אליך שוב… 3:30 – השכמה. אמאל’ה , איך חוזרים לקום באמצע הלילה? מסתבר שהכי טוב בשיטת הזבנג וגמרנו. בלי מזמוזים והכנות מוקדמות , רוצים עושים/גומרים הולכים זו שיטה שמוכיחה את עצמה שוב ושוב אין זמן התרגלות. 5:00הגעה לבית השיטה אחרי העמסת קרח בציידנית. תדרוך לנהג הרכב המלווה על נקודות פריסה בדרך .  ויאלה בלאגן. 5:25 – יצאנו… מזג האוויר מושלם כמו בהזמנה. איתי אלי ואנוכי רצים אל תוך הזריחה . שדות צהובים של חיטה , הקסם מתחיל לקרות מעצמו . אל התחנה הראשונה אנחנו מגיעים בריצה משחררת וצחוק מתגלגל. לאיסופו של זאב. מרגע זה הטנגו שלם. ארבעתנו על המסלול . מרגיש כאילו מעולם לא היה כאן סגר. רק אנחנו. הטבע . הצבאים, החסידות והקרפדות.  סו פאר סו גוד. 

טבע צהוב

זאב זאב…

״באולטרה כמו באולטרה משהו תמיד קורה״ אלי מעדכן את נמרוד, הלוגיסטי שלנו.  נמרוד משתומם? מה יכול לקרות למשל?  למשל…. שנתעכב קצת. וול , הסטורי הזה מעולם לא היה נכון כל כך. זאביק התקדם קדימה.  מבלי שאמרנו ג׳ק , הרובינזון עף. איתי הרגיש במשהו חשוד, כשהתחיל לצעוק ״זאב זאב..״ (לא בקטע של המשל . אלא באמיתי.) צחוק הגורל, הזאב נעלם.

זאב זאב

פתאום ממרחק נקיק פלוס וואדי, נשמעה צעקת הזאב הנעלם בקול עמום והד….״אני צריך חילוץ״. איתי במעלה ההר מחפש מאיפה נשמעת הצעקה. הם לא רואים אחד את השני, אבל אנחנו רואים אותם. אלי זורק את התיק בשניות, לוקח את החנית (טוב לא באמת חנית, תזרמו איתי בשביל הסיפור) ורץ להוציא את הזאב מהבור, בזמן שאיתי טס במעלה ההר לחפש קליטה להזמנת חילוץ. ואני? בין דרדרים וקוצים מנסה להבין איך הגענו לכאן, מסתכלת על כל המבצע מהצד ומבינה שאם כבר נקלעתי בין הפטיש לסדן , אז מזל שבכזה בדיוק . בורכתי בחבורה משובחת לצידי. (על משמעות החברים במסע כזה ארחיב בפרק הבא בבלוג.)

לצאת מהבור

לעניינינו. כמי שאוחזת בקשר בין הוואדי במורדות ההר לחיפוש הקליטה והזמנת החילוץ במעלה ההר. בשניה שאיתי הצליח להזמין צוות הצלה נשמעה צעקה מהוואדי. יששששששששש

״ויצא הזאב מן השק״ . צעקת תיווך לביטול חילוץ חיצוני . ודי לחכימא … פצועים ושרוטים כולנו, מסתכלים אחד על השני בחיוך, מרוצים מעצמנו  ומהסיפור ההירואי שנוכל לספר לחברה. מבינים שעם אולטרה לא נצא מכאן, אבל עם חוויה חד משמעית , כן.

פצועים וזה..

אז למי אכפת, ממשיכים, כיף לנו. הדרדרת היתה קשוחה , אמאמא של הירידות! מרחק של שניה אחת מאי תשומת לב ואת מוצאת את עצמך בתהום ומכאן זה רק בדרך לגן עדן חמודה. תהיי בתשומת לב. אחרת חבל.

מזל שיש לי על מי לסמוך.

דרדרת ודרדרים

אז למה לי אולטרה עכשיו??  כשבריכת הבזלת בנחל תבור נגלתה לעינינו, קפצנו. ראש פנימה. באנו לעשות שמח ואמרנו שאנחנו טיפוסים זורמים סהכ. התלבש יופי.

קפיצת ראש, נחל תבור

גשם. הוא אפילו לא מורגש. אנחנו עסוקים בבדיחות. בשיחות על החיים. פוגשים את עצמנו בהכי טוב שלנו ומרימים כשאנחנו בהכי נמוך.

לעיתים כל אחד בורח למחשבות עם עצמו יש הרבה לבד והרבה מאוד ביחד. השקט הזה כל כך נעים לי. שאני מבינה שאין סיכוי שלא אצא מכאן עם אולטרה ביד. 

חציית נחלים זה בסיסי

למה? למי ? לעצמי. כי זה הקטרזיס שלי. כי אני מרגישה שעבדתי קשה כדי להשיג אותו.  והכי חשוב, אני מרגישה חזקה ויכולה. וכיף לי.

קטרזיס?

באופן כללי , שתדעו, אני טיפוס כזה , כשנותנים לי תותים אני רוצה את כל העץ. כבר עברנו את מרחק המסלול בפועל אבל נשארו עוד 8 קמ לסיום בתחנה הסופית- ירדנית. הלב שלי מתחיל לרקוד משמחה.

נוף הכינרת , 8 ק"מ לסיום

כן גברת, רצית אולטרה , קיבלת יופי של אולטרה. 50 קמ. סיום כמו באגדות. בחיוך ותחושת ניצחון. מי צריך דובים ברומניה כשיש לנו כאן, בארץ, צבאים, חסידות קרפדות ו…..זאבים. (לא באמת זאבים, אבל אמרנו זורמים )

עכשיו מה? יש דבר אחד שתכלס קורה באמת וזה הבילוי שלי בשירותים. לא מהתרגשות, אלא שילוב של מגנזיום ו-10 שעות ריצה . תרגיעו עם החיוכים חמודים, ככה זה תמיד, שקרן מי שיספר לכם אחרת.

צינון קל באמצע מסלול

כמו שאמרתי – לא מתה. יוצאים לפגרה קלה, עד לאתגר הבא. סאלוט