//בלוג//

לא לפחד מהפחד

הלב דופק בעוצמות שלא הכרתי

 

זה שלושה ימים שאני מכריחה את עצמי לאכול ולישון, את חייבת לישון (מדברת לעצמי)

לחץ בחזה, מלווה בהתרגשות ופרפרים שרוקדים בבטן, הם מרעידים לי כל שריר בגוף.

5:30 בבוקר, קר.

ארגונים אחרונים, צילומים עם המשלחת הישראלית, מנסה לאזן את המחשבות, לוקחת עוד נשימה עמוקה…ספירה לאחור ו- בום!

המסע שלך מ-ת-ח-י-ל!!!

אבל רגע, המסע הזה התחיל עוד הרבה קודם,

אני תמיד מדמה תכניות אימון לקראת יעד כחודשי הריון ולידה שהיא רגע השיא.

אז ההריון הזה שלי התחיל לפני שנה.

ידעתי שאני רוצה להיות רצת אולטרה (לרוץ מעל מרתון נראה לי אז כמשהו בלתי אפשרי בכלל)

ידעתי שאני רוצה לרוץ יותר, הרבה יותר.

למה? הנפש שלי עוברת תהליך של ריפוי תוך כדי תנועה. הלב מתרחב. הגילוי והחיבור לעצמי. הלמידה על הגוף ועל מסוגלות בכל פעם עוד קצת. בחינת העצמי והקצה שלי…

ידעתי שאני רוצה.

לא ידעתי איך ארגיש , מה זה יעשה לי ובמה זה כרוך.

שנה וחצי אחורה מהיום, הבית שלי נשרף.

ההתמודדות עם הכאב, עם הזיכרונות, איסוף השברים והדבקתם לאט לאט, גרמו לי להבין שאני חייבת אתגר רציני.

1-כזה שיעזור לי להתמודד עם המשבר- שהאימונים יהיו מספיק ארוכים שאוכל לעבד את הקושי.

או כאלה אימונים קשים במיוחד שינתקו אותי מהכאב הנפשי ויפנו את הראש להתעסקות בכאב הפיזי 😊

2- אני חייבת להוכיח לעצמי שהכל אפשרי- חייבת לגדול ולצמוח , כשאתה למטה, אין דרך אחרת אלא לטפס למעלה…

אז התחלתי לטפס.

לחיצה קטנה על כפתור ה- ENTER והופ, ענת אהרונוביץ רשומה למרוץ:

 TUSCANY CROSSING  103 ק"מ , מרוץ מעגלי, שטח, 3000 מ טיפוס.

מיד התחילו המחשבות האלה- שיטטטט, לא נורמלית, למה? זה לא אפשרי בכלל…

הנחתי. קברתי את הרישום במגירה כאילו מתכחשת לקיומו. זה בסדר, יש עוד הרבה יעדים בדרך לשם, יש לך עוד מלא זמן.

האימונים מתחילים להיות קשים. בהתחלה זה מרגיש נחמד. שונה מכל דבר שעשיתי עד היום.

אימוני שטח במקום כביש, עליות, ירידות, גוונים משתנים בארצנו הקטנטונת.

נפעמת מכל הנופים המרהיבים והמקומות שאני זוכה לרוץ בהם.

לומדת להכיר את הארץ ולומדת על עצמי הרבה יותר.

הזמן עובר ואיתו המשברים.

אני חוזרת הביתה, לבית שהיה שלי, זה מרגיש אחר, אחר במהות.

אני אפילו לא אותו בן אדם.

פרופורציות החיים השתנו. אני זקוקה לזמן בית ומשפחה וזוגיות. צריכה להישאר, להטמיע חותם, לעטוף , לאהוב, להיות ולהרגיש.

הרבה זמן שלא הרגשתי, הרגש נותק לזמן מה כדי שאוכל לשרוד כאן.

וההצפה הגיעה כמו רעם ביום סגריר.

זה צף ועולה ואני לא רוצה לברוח מזה. צריכה להתמודד.

עייפות כללית משתלטת עלי. נשארת שבועיים לנוח.

ולרגע מוותרת על המרוץ, כמעט. משאירה רק פתח קטן, למקרה ש….

קובי אורן! הוא תמיד נוכח ברגעים שהכי צריך אותו.

קראתי לו לעזרה. ידעתי שרק הוא יצליח לעשות לי סדר בראש .

בינגו!!!

מאמן שמאמין בך ומציג לך את התמונה כולה, רואה מעבר, רחוק וקדימה.

יודע להגיד את מה שצריך גם אם זה לא נעים לשמוע. אבל באופן כזה שמקובל..

זאת התמונה שאני מציירת עבור המתאמנים שלי, זה מה שאני צריכה עבורי.

כן, גם מאמן צריך מאמן שיוכל לשקף לו מציאות

אני עדיין לא מסוגלת לחשוב על היעד המשמעותי שלי, 103 ק"מ נראים לי כמו סתם מספר על הקיר.

מחליטים ביחד על שנמוך…53 ק"מ זה יעד מספיק טוב שאני יכולה לו.

קובי עושה התאמות בתכנית ומחזיר אותי למסלול . חדוות הריצה חוזרת.

הניצוץ והברק בעיניים מתעוררים לתחיה, אני חוזרת לנשום.

תחושת הסיפוק מקבלת משמעות חדשה ומהר מאוד התיאבון שלי גדל

פרסמן, חברה טובה שהיא גם בעלת ניסיון וגם מצחיקה נורא, יוצאת איתי לאימון קורע, בסופו היא אומרת 2 מילים: את יכולה.

אני יודעת שהיא צודקת, אני פשוט עדיין מפחדת.

ואולי אני צריכה להתמודד עם הפחד הזה ולנצח את השדים שבפנים?

לילה בלי שינה…

"קובי, שיגעתי אותך? כי האמת שיגעתי את עצמי. ממש.

אבל…

אני רוצה יותר!!!"

שתיקה…

זה יהיה קשה, פיזית את לא שם עדיין, אבל אפשרי.

זה אפשרי, צמד מילים נוסף שהייתי צריכה לשמוע.

ושוב אני על המסלול, הפעם בלי ויתורים, כל אימון הופך לקודש קודשים וההיייי הזה בסוף….

לא לפחד מהפחד

הפרידה מהמשפחה , גל והילדים הייתה קשה מאוד הפעם.

בכיתי בלילה שלא יראו, פחדתי שמשהו יקרה , נבהלתי שלקחתי על עצמי אתגר גדול מידי.

בשדה התעופה מקבלים חיבוק גדול ממשפחת ראיידלייט שתמכו במשלחת הישראלית.

חברי נפש

המשלחת הזאת הפכו מהר מאוד לחברי נפש, שותפים למסע.

ביחד הם הפכו את החוויה לעוצמתית הרבה יותר ובעיקר מרגיעה.

שיחה קצרה עם אופיר (חבר מהמשלחת) גורמת לי להבין יותר לעומק דברים שלא נתתי עליהם את הדעת.

1-    באולטרה תמיד קורה משהו! החוכמה היא לדעת לנהל את המשהו הזה נכון ולהתמודד.

2-    באולטרה אתה תמיד לבד.

3-    את תרוצי בחושך מוחלט (ותהיי לבד)

4-    את חייבת להיות כל הזמן בתנועה, לא לעצור, להתקדם קדימה.

אוי… מה עשיתי לעצמי? מה לבד? מה חושך?

תדרוך בחצי איטלקית, חצי אנגלית וארוחת פסטה ערב לפני מכניסים בכולנו התרגשות.

יאלה… לנסות לישון.

זוכרים את הפרפרים וההריון? הנה מגיעה הלידה.

עמוסה בציוד על הגב, עמוסה בפרפרים ומחשבות, מלאה בחברים מכל כיוון לידי במתאמנים מפרגנים ועוקבים מהבית
במשפחה תומכת
ומאמן אחד שיודע דבר או שניים.
ה- 50  ק"מ הראשונים עוברים בין נופים עוצרי נשימה , תחושה מופלאה של 50 גוונים של ירוק משכר , ריצה נינוחה עם כל החברים ביחד….

וואווו איזה מגניב זה אולטרה , חשבתי לעצמי. וכולם עוקבים בפליאה. מתגלגלים בין התחנות, מחדשים ציוד, תפוז, קולה וממשיכים.

אחרי ה-50 ק"מ הראשונים, הנוף משתנה. העליות נהיות קשות ו.. אני לבד.

מעכשיו, להתמודד.

חם, ממש חם… הראש מתחיל לכאוב. אני מנסה להתעלם מהכאב…

מחכה לעבור את הנקודה בה אנחנו חוצים את הנהר… המידע הזה ערב קודם, בזמן התדרוך הלחיץ אותי.

ק"מ 66 חוצה את הנהר. בלי להתמהמה, בלי לחלוץ נעליים, פשוט ככה, לגמור עם זה.

המים קפואים(זה דווקא מרענן), הולכים ונעזרים בחוט דקיק , רק לא ליפול.

כבר אין מי שיעזור לי, אין מי שיצעק לי לאכול, להאט, שיזכיר לי למה אני פה בכלל.

אני מקליטה את עצמי במילות עידוד ושולחת למשפחה וחברים, ככה אני מחזקת את עצמי ושומרת על שפיות.

מודה בלב לכל מי שאמר לי שאני יכולה.

ק"מ 72 השעון שלי כבה (גרמין יקר ☹ ) – משבר ראשון.

מטעינה את השעון תוך כדי ריצה, אבל המספרים מתחילים להתבלבל לי.

חישובים כמו כמה רצתי עד שהשעון כבה ועד שהצליח להידלק ואיך מחשבים 73+8… נהיו קשים מידי.

פרסמן ארגנה לי את הראש במרחב. קובי עזר לי להתמודד עם המחשבות. והחברים והמשפחה צעקו היידד.

הקצב יורד, המחשבות בראש כבר לא נעימות, עליה של כמעט 13 ק"מ…

בחילה- משבר שני. שני כדורי פרמין (טעות!!!!!)

אני לא מצליחה לנשום, דופק מואץ, סחרחורות ובלבול.

מורידה הילוך, ממשיכה בתנועה, מדברת לעצמי… רק תנועה, בסוף זה יגמר.

ק"מ 83 תחנה – מגיעה לתחנה כשאני גמורה, פיזית ונפשית, הבחילה הורגת אותי.

דוחפים לי ליד מרק מינסטרונה, אכלתי כמה כפות , כדור מלח, קולה….ו2 פלחי לימון שירגיעו לי את הבחילה.

מתקדמת במהירות במעלה העלייה, אני יודעת שבקרוב אכנס ליער, הפחד מהחושך משתק אותי.

יש לי עד הק"מ ה- 88 עליה. אח"כ יהיה בסדר.

לצאת מהיער לפני החושך

לא עצרתי לרגע, גם לא כשזיהיתי רצה ששמה כבר פנס ראש. רציתי להצליח לברוח מהחושך המוחלט כמה שיותר מהר.

הוא הגיע בסוף. שמתי פנס והתחלתי לפחד.

הדרכים נראו אותו הדבר, רק בתלת- מיימד. הכל קפץ לי קדימה.

תנועה, תנועה, תנועה…

אין לי ווטסאפ יותר- משבר שלישי ?

(בעצם זה בטוח משבר חמישי או שישי אבל הדימנציה מתחילה לעבוד)

ממשיכה לדבר לעצמי, מהק"מ ה-88 את במגמת ירידה, רק שהיא פתאום נעשית תלולה…

מוצאת את עצמי מתדרדרת על הישבן בחושך ולבדדדדדד.

מי יעזור לי עכשיו?

מגעה לעיירה, שער וצעקות של ילדות איטלקיות : "בראבו…בראבו…" מחיאות כפיים,

שטיח וצפצוף של הצ'יפ.

יכול להיות שסיימתי? וואווו , סיימתי.

פיניש? פיניש? צעקתי לילדות שלא הבינו מה אני רוצה מהן.

נכנסתי למבנה שהיה עוד תחנת מזון לרצים.

סתומה- את רחוקה מסיום. נפלו פני. יש לך עוד 10 או 12 ק"מ שלמים

(תזכורת: אין לי שעון מדוייק ואין ווטסאפ והרצים בתחנה ענו לי מה השעה ולא מה המרחק)

ק"מ 92- משבר 11566877887

"גולי, אני לא רוצה יותר, לא רוצה, לא רוצה, (בכי מתפרץ) אני לא אחזיק מעמד, מעדיפה למות עכשיו ודי…"

גולי אוסף אותי בקול מרגיע, את ממשיכה בכל הכוח, זה רק עוד 10 ק"מ. האתר מראה שעברת ב-92 ק"מ . די, זה כבר שלך.

אלה יהיו ה-10 ק"מ הכי ארוכים של חיי.

וכך היה…..

שמישהו יחכה לי בסיום, ביקשתי מהחבורה בקול חנוק.

דרדרתי את עצמי בירידות, ביקשתי מאלוהים לשלוח לי הגנות, השעון שוב כבה סופית.

הפעם זה באמת רק את והכוכבים שמסתכלים עלי כמו אומרים: אנחנו איתך.

אני יודעת שהסוף הוא עליה קשה של 2 ק"מ.

כשתתחילי לטפס תדעי שזהו.

 

 

טיפסתי לשם, בוכה, ובליבי תפילה:

"אנא, אנא בכוח, גדולת ימינך, תתיר צרורה, קבל רינת עמך, שגבנו טהרנו נורא, נא גיבור דורשי יחודך כבבת שמרם, ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם, חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך,יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתיך, שועתנו קבל ושמע צעקתנו, יודע- תעלומות."

200 מטר לסיום ופתאום צעקות של השם שלי: ענתתת זאת את?

סיגל ודני רצים אלי , אוחזים בידי, מדברים אלי…. זהו? סיימתי? בטוח?

תסתכלי על השער, רוצי קדימה, זה שלך.

הרמתי רגליי ורצתי… עם ידיים על הפנים כמי שמסרבת להאמין.

103 ק"מ ! DONE

לא לפחד מהפחד

הכל אפשרי

כשתשאלו אותי למה? אענה לכם בשתי מילים,

כדי לנצח.

 

תודה לכל מי שקרא עד כאן!

תודה למלווים שהיו צמודים כל כך במהלך התחרות הזאת:

קובי אורן- המאמן. פרסמן- החברה/שותפה. ויגודסקי-חבר/שותף. דלית חתולה- החברה. שימי- החבר. המשלחת- לימור, סיגל, קלי, ורדי, איציק, גיא ושלומי. המתאמנים המהממים שלי. גולי-בעלי. הילדים. המשפחה המופלאה- אמא, אבא וכל החבורה.

תגובה אחת
  1. מגיב וורדפרס

    היי, זו תגובה.
    כדי לשנות, לערוך, או למחוק תגובות, יש לגשת למסך התגובות בלוח הבקרה.
    צלמית המשתמש של המגיב מגיעה מתוך גראווטר.