מהות הבחירה/להתחיל מבראשית

כבר מזמן לא כתבתי כאן תחושות מהבטן…

כלומר, כתבתי מלא, שיתוף חוויות, פרסומים, וכל מיני כאלה אייטמים שאנחנו רגילים להתעסק בהם ביומיום של החיים, צילומי תחביבים מהבילים מתובלים באור ראשון נפלא של בוקר,

מאופיינים בלייקים למיניהם שעושים לכולנו

(אנשי הפייסבוק/אינסטוש)שמח בלב..

כאלה היו למכביר (בלי עין הרע).

אבל כזה פוסט אינטימי על מחשבות ותובנות, מזמן לא היה.

*אזהרות:

1-הדימויים הם מעולמות הריצה אך לא רק

אפשר לצאת מהקופסא ולהשליך על כל דבר בחיים

2- זה ארוך, אז אם אתם בעלי hdd /קשב וריכוז נמוך/קוצים בישבן וזה…..

זה השלב לעשות לייק על התמונה ולדפדף הלאה

3- אם בכל זאת נשארתם קשובים, כנראה שאתם רצים למרחקים ארוכים , מהזן המשובח , בכל תחום,

או שאתם סתם אוהבים אותי, שזה כשלעצמו נורא נחמד😉

*******

סופהשבוע האחרון הפעיל את כל הגלגלים העמוקים של המוח הקטן שלי ושל ליבי הפועם תוך כדי ריצה…

אני נמנעת מלדבר על יעדים אמרתי לו.

למה? הוא שאל משתומם.

פשוט מפחדת.

מפחדת ממה? אני לא מבין…

מפחדת שאבין יותר מידי, מפחדת להצהיר הצהרות, מפחדת מעצמי שאולי שקע קצת לאחרונה.

הוא רק הנהן בראשו והקשיב לעצמי שלי מדבר אליו כמי שזקוק לשים את הדברים על השולחן אחת ולתמיד..

אני מסבירה בשקט אותי ואת התקופה האחרונה של חיי.

שלושה חודשים אחורה סיימתי את תחרות האולטרה המשמעותית ביותר שלי.

103 ק״מ , 3000מ טיפוס מצטבר, טוסקנה.

סיימתי בקושי רב , ביננו, אני עדיין לא מאמינה שעשיתי את זה.

כמאמנת שחופרת למתאמנים שלה על יעדים ומטרות מדידים שאפשר להשיג תוך זמן קצר המניעים אותנו לפעולה ומחייבים עשייה…ועוד ועוד ועוד….

אני יודעת שהנפילה תגיע!

אז רגע לפני שארגיש את הפוסט xxx סינדרום הזה,

אני שמה לעצמי יעד חדש.

טעות.

מהר מאוד אני מבינה שהגוף חלש וככל שעובר הזמן אני לא מצליחה להרים את עצמי למעלה.

בעיקר המון זמן רגליים ״ג׳אנק מייל״ בדילוג בין האימונים שהם לא שלי.

אימונים שכמעט ולא מאפשרים זמן פנוי.

וכשכבר יש לי כזה חלון, אני מעדיפה לישון/לנוח/לבלות עם הילדים ו״לברוח״ במוח מהמחשבות על איזה אימון אני ״צריכה, חייבת, מוכרחה״ לעשות היום.

הבחור נשאר בהקשבה.(מסכן, איך נפלתי עליו)

ואני כבר בתוך עצמי מתפתלת,

העשייה בבניית עסק חדש, ההתרגשות בלראות מתאמנים מצליחים ומשיגים שיאים חדשים ממלאים לי את הלב וגורמים לי לגאווה אין סופית.

ופתאום אני פחות חשובה לעצמי.

אני שם עבורם, עבור כל ״הילדים/מתאמנים שלי״

והדוגמ״ש מה איתה? איזה מאמנת אני רוצה להיות?

והאם לוותר על יעד משמעותי עושה אותי פחות …?

נשמע שוויתרת על עצמך והזמן האינטימי שלך לטובת בנייה משמעותית , אחרת, הוא אומר.

למה זה מפחיד אותך?

ואני עונה… הפעם לעצמי בלבד.

זה מפחיד כי לא באמת וויתרתי,

תפסתי מיקוד אחר וקצת נרדמתי.

הריצה ביום שישי לפנות בוקר פתחה לי את הלב והעירה משמעויות חדשות….

זו פעם ראשונה בכל ההסטוריה שלי כרצה שאני נטולת יעד רשמי.

יש לי הרבה יעדים מסביב לה, להוביל אנשים ל-10 ראשון, לחצי מרתון ראשון, למרתון, למלא 5 קמ ראשונים לשיפור בזמנים ועוד….

ההתרגשות מכל זה היא עולם ומלואו.

אז למה פחדתי?

פחדתי שאבדה לי חדוות הריצה, שאני לא מסוגלת לה, בכל פעם שרציתי לרוץ לעצמי, רעדו לי הברכיים.

פחדתי שבוויתור שלי על עוד 100 קמ, אני פחות טובה לעצמי ולהם.

אבל הבנתי שזה בדיוק להיפך!!

אני מוכיחה לעצמי וגם להם, שיש רצוי ויש מצוי ועם כל הרצון להוכיח משהו לעצמנו, לפעמים, כשהגוף והלב מאותתים לנו על חולשה, צריך לדעת לעצור ולחשוב..

למה אנחנו כאן? בראשית ההסטוריה… מה היתה המטרה? להרגיש טוב?

בחופשה משפחתית  אני מרגישה שאני כמעט נלחמת עם הגוף והנפש, בין הצורך לנוח ולבלות לבין המשמעת שקוראת לי לצאת לריצה למרות שלא בא לי.

בין רגעי התהיות שלי מול עצמי, אני מנהלת שיחה עמוקה וכנראה המשמעותית ביותר בחיי עם בחור מדהים.

הוא מבין שעברתי שיעור משמעותי ב-100 קמ שלי.

התעלות מעל הגוף והנפש.

יציאה מתוך עצמי והחוצה…צמרמורות חולפות לי בגוף כשאני נזכרת ברגעים שהצלחתי לעבור במסע הזה שלי.

סיפרתי לו בהתרגשות שקיבלתי מתנה, שבזכות המסע אני רואה בי אמא טובה יותר, רעיה…

מלאה בסבלנות וסובלנות.

ואז הוא שאל אותי, האם אני יכולה לנהל את עצמי ולהישאר עם המתנה הזאת גם בלי הריצה.

האם היא מנהלת אותי או שאני אותה…

ומה יקרה אם לא אצא לאימון היום/מחר…

החלטתי שאני אחראית על הריצה בחיי ולא להיפך.

מנסה לשמר ״היי״ וסבלנות גם כשאני לא אחרי אימון בדופק גבוה.

ככה מצאתי עצמי ,חשופה, מורידה את כל שכבות המניירות על ריצות ויעדים ורצה אל החופש שלי שכרגע הוא הכי הכי נכון לי.

ללא זמנים, ללא תכניות אימונים ומקובעות .

רצה כי אני רוצה ולא כי אני חייבת , כי זה גורם לי לחדד את המחשבות, כי זה עושה לי טוב בנשמה.

כי האנשים שמסביב עושים לי שמח בלב… ועוד.

יעדים, עוד יהיו…כשאחליט שהם נכונים לי.

זכיתי לבחור את מה שהלב שלי מרגיש

והנופים… הרבה יותר מרהיבים ככה.

הפוסט הזה לא מתייחס רק לריצה, אלא לחיים עצמם.

לפעמים שגרה והרגלים שאנחנו חושבים שאנחנו חייבים לעשות, מכניסים אותנו לשאננות, או תסכול.

כשאנחנו עושים ריסטארט לרגע ועוצרים לנשום, אפשר לחשב מסלול מחדש שהוא יותר נכון ומדוייק עבורנו.

היו קשובים לעצמכם. היו אתם.

והכי חשוב, תעשו רק מה שעושה לכם טוב.

כשזה מפסיק להיות טוב, כנראה שאנחנו בדרך הלא נכונה וצריך לברר מההתחלה את מהות הבחירה.

רוצו בדרכים טובות

ענת

לקריאה נוספת:

אימון אישי בחיפה

אימון פונקציונלי בחיפה

אימון ריצה למתחילים

קבוצות ריצה בחיפה

קבוצות ריצה חיפה

אימונים בקבוצות קטנות

לא לפחד מהפחד