תהיות איך לצאת מכאן לא תלויים אלא כמו במגרש משחקים

על הדבשת של הקורונה משני צידי הגמל.

כנראה שהאלוהימוש שיושב שם למעלה, מביט עלינו וצוחק צחוק גדול בזמן שהוא מתגלגל לצד השני ״בשנצו״. עברתם את המבול, תיבת נוח , קריעת ים סוף אנד אול. תעברו גם את זה ביצ׳ס.

"אתלט לא יכול לרוץ עם כסף בכיסים, הוא חייב לרוץ עם תקוה בלבו וחלומות בראשו" 
אמיל זטופק – הקטר הצ'כי

פטיש לו היה לי. לדפוק בו את השניצל.

יש לי את הנטייה הזו לרוץ קדימה (תרתי משמע)בלי לחשוב . ככה אני. עושה. איכשהו זה עובד לי. עד השלב הזה שהגוף מסמן לי אותות של חמודה, שומעת? זוכרת את עניין החבל? תכף נקרע. הו אז מתחילה השיחה . תיקחו בן אדם היפר כמוני, תגידו לו לשבת רגע ולחשוב  ובום… מסוג הרגעים האלה שפטיש 5 ק"ג יורד בבת אחת על כל השניצל והופך אותו לעיסה ולא לפילה דק ואיכותי.  אני אדם של חלומות ותקוה, כשאני רצה קדימה אני מדמיינת שאני מגשימה.

מה קורה פה בעצם? אני מסתכלת על עצמי במראה. מרגישה כאילו עליתי על הגמל הכי  בוה במדבר ואין לי מושג איך לרדת ולמלא פיו מים.

על פניו, את אמורה להיות בשנה הכי טובה שלך.  חיוך גדול ומאולץ  נמרח על פני.  פרויקטים חדשים , צמיחה וגדילה, שינויים ותזוזה ,דברים קורים מסביבי כל הזמן . זה נכון. התשוקה שלי הולכת ומתרחבת וככל שהיא גדלה אני צומחת. מנסה לדייק את עצמי להודות על מה שיש ולעוף רחוק. 

ואני עפה. באמת.

אבל, קרוסלת הקורונה טרפה את  הקלפים וכמה שאני מנסה לשחק עם כל האסים שניתנו לי .  אני עדיין לא מצליחה להרים את הג׳וקר. 

זה לא כל כך נעים לראות גן סגור

בסגר הראשון יצאתי למלחמה. בדיוק כמו שאני יודעת. נו, אתם יודעים, מהסוג הזה שלא רואה בעיניים , כיוון חיצים לכל הכיוונים. תנו לי פוקר ואעשה ממנו סטריפ. כי אם כבר מלחמה אז כל הקופה.

זה עבד לי. הרמתי את הראש מעל המים וברגע שחזרנו לפעילות .הקסם קרה ותחושת יציבות חזרה למחוזתיי. לרגע. רגע קטן. נדמה שאפילו פיצחתי את עצמי ושהעבודה הקשה משתלמת. 

לטפס על הרים כי הם שם

פחות. אבל עוד כואב

ואז התחילה הדרמה השניה, סבב זבי ב' כלשהו,  סירסלי, זה הרגיש כאילו מישהו באמת החליט לצחוק עלי באומרו: "אחחח, בואי חמודה, עכשיו אראה לך מי ידו על העליונה. סוגרים שוב !" (את הסטודיו). אני מודה שבסבב הראשון היה משהו מאוד מנחם שכולנו יחד בתוך הצוללת. תקראו לי רדודה בכל מה שקשור לצרת רבים וזה.. הפעם הרגשתי לבד.

ואמנם אתמול שוב חזרנו לפתיחה מחודשת אבל זה לא משנה את העובדה שיש תחושה כזו באוויר מלחיצה , אילו סוף העולם קרב וגם לדבשת שלי נגמרים המים לפעמים. בכל זאת, במלחמה יש רק מפסידים. לרגע שקלתי לוותר ולקחת את השיעור.  לנשום עמוק ולהמשיך הלאה עם זנב בין הרגלים. 

השקט שאחרי או לפני הסערה

זו הייתה מחשבה שעברה. אני מאמינה שהיא עוברת בחייו של כל עצמאי. אם לומר את האמת פחדתי.  כל כך פחדתי להסתכל למחשבה הזו בעיניים. פחדתי להאמין בה. פחדתי שאין לי כוח יותר. אני לא רוצה לחשוב שאני מסוג האנשים שמרימים ידיים אבל לפעמים זה חונק והלבד … עוד יותר.

זה כואב להרגיש כאב. במיוחד כשהעולם מצפה ממך לפזר אנרגיית קסמים של כאן רצים בכיף,  מתאמנים ועפים על החיים . כשכל ה שבא לך זה לצעוק!!!!! 

איפה שכואב נשארים

האולטרה כקורונה / או משפט המפתח בקבוצה: "איפה שכואב, נשארים"

אני מאמינה בתנועה מתמדת.  כמו באולטרה. לצאת לרוץ, להרגיש את המרחב והשטח עוטפים אותך כעובר ברחמו. בתנועה יש משהו נעים ומתמסר כך שגם כשמגיע כאב, או קושי אצליח לנהל אותו . 

רגע לפני תחרות ה-100 קמ שלי , אמר לי חבר משפט שהולך איתי מאז: ״באולטרה משהו תמיד קורה, החכמה היא להישאר בתנועה . לדעת איך לנהל את המשבר תוך כדי תנועה. לא לתת לכאב להיות חלק ממך אלא להרגיש אותו ולהיות לצידו" 

אני אסביר. משהו קרה באולטרה שלי. כמו שצפיתי שיהיה. אם לא הייתי מקשיבה לחבר הזה, סביר להניח שהייתי נבהלת ועוצרת מידית.  באותם רגעים ידעתי שאני חייבת פשוט לזוז מהכאב הצידה. להסתכל על עצמי מהצד ולשאול מה אני מרגישה.

ברמה הפיזיולוגית היו שם בחילות, כאבים, חולשה והתמודדות עם חוסר וודאות ולבד. הרבה שעות של לבד. בכל רגע, כשהרגשתי כאב, הסתכלתי עליו מהצד, נתתי לו להיות , טיפלתי בו והמשכתי בדרך. רק לא לעצור.  המשך התנועה וההתבוננות הפנימית על עצמי ,  גרמו לכאבים להיעלם עד שהופיעו אחרים במקומם  ושוב..  כמו גלגל .

הנה החיים נותנים לנו את אותם השיעורים. וכמו שאני בריצה ככה אני בכל דבר שאני עושה. אין דבר כזה להרים ידיים . יש להיות בתנועה ולהתקדם קדימה. אני כן עוצרת . שואלת שאלות. מתבוננת לפעמים בוכה וצועקת.  אין מושלם. יש קיים . (סורי על ניפוץ האילוז'ן)

להיות ברגע

אנחנו כאן כדי לשרוד את הדבר הגדול הזה שגדול הרבה יותר ממה שאי פעם מישהו דמיין. אפילו לא הסיני שאכל אי שם עטלף. אחרי שנשרף לי הבית, אמרה לי אשה יקרה, את תביני בסוף את ה- למה ! למה זה קרה דווקא לך ? מה הסיבות ? מה היקום זימן לך? אחרי שנה כבר ידעתי בדיוק למה. בזכות זה יצאתי לדרך עצמאית . בזכות זה אני מי שאני היום. חזקה. נחושה. נלחמת. יוצרת.

אני מאמינה שבעוד שנתיים נסתכל על התקופה הזו בעיניים נוצצות ונבין דבר אחד או שניים  על עצמנו ועל העולם.  והלוואי וזה ייקח אותנו למקומות טובים . אולי השיעור יהפוך את האנושות לטובה יותר. 

טבע ונשימה

בינתיים, אני משתדלת לעבוד על יעדים קטנים. כי אי אפשר להתקיים ללא מטרות. אמנם אין תחרות באופק אבל יש טבע שעוזר לי פשוט להיות . כרגע זה לרוץ ולנשום ולהמשיך לדאוג לכל האנשים שסביבי שימצאו את עצמם בתוך התקופה הזו דרך אנרגיית החיים- ריצה וספורט.

הנה שיעור על התמודדות. איך לא נמצא את עצמנו תלויים על, בתוך או לצד איזה חבל בסוף המשבר הזה?תנועה. עשייה והקשבה לעצמנו.

גן משחקים

ועדיף תמיד. להתנדנד עם החבל. משל היינו בגן משחקים.

עד הסבב הבא..

סאלמת׳